פסק-דין בתיק ת"א 67104-04

1.         כביש נסלל על מקרקעי התובעות מבלי שבוצעו הליכי הפקעה כדין. כביש זה הפך לעורק תחבורה מרכזי. האם יש להורות על סילוק ידם של המחזיקים והמשתמשים בכביש? האם זכאים התובעים לתשלום עבור הפקעת רכושם והשימוש שנעשה בו? על מי יש להטיל את התשלום? מה גובה התשלום? - אלה השאלות המונחות לפתחו של בית המשפט בתיק זה, בו הגישו התובעות תביעה לסילוק יד ולסעד כספי בסך 761,520 ש"ח.

2.         התביעה הוגשה ביום 28/10/2004 וההליכים בה נמשכו שנים ארוכות, בעיקר מחמת מו"מ ארוך ומייגע שהתקיים בין הצדדים, ולבסוף עלה על שרטון, מחמת מחלוקת שנותרה בתחום המיסוי (פרוט' מיום 30/12/2010, עמ' 10, ש' 27).

רקע

3.         התובעת 1 רשומה כחוכרת לדורות של חלקה 16 בגוש 8325, המצויה בדרך הים 12, פינת רח' הנרקיסים, בחבצלת השרון (להלן: " המקרקעין" או " החלקה"). על פי נסח רישום מיום 23/9/2004 (נספח ג' לתצהיר מטעם התובעות, להלן: " תצהיר ארנון"), מדובר בחלקה ששטחה 1,904 מ"ר. התובעת 1 רכשה את זכויות החכירה בחלקה ובמחוברים הבנויים עליה, ביום 12/3/1986 (חוזה הרכישה, ושטר העברת זכות שכירות, מצורפים כנספחים א' וב', לתצהיר ארנון, בהתאמה). ביום 29/9/2003 נכרת בין התובעות (התובעת 1 היא אמה של התובעת 2) חוזה מתנה, שבגדרו העניקה התובעת 1 לתובעת 2, במתנה ללא זכות חזרה, את זכויות החכירה במקרקעין.

4.         על פי תוכנית מתאר כללית לעמק חפר, עח/200, מצד דרום של המקרקעין גובל בהם כביש מס' 5710, הוא "דרך הים", אשר מקשר בין מחלף חבצלת, שבכביש מס' 2, לחבצלת השרון, ממזרח למערב (להלן: " הכביש"). דא עקא, הכביש, שאמור היה להקיף את חלקה 16 מדרום, ואז לעלות צפונה ולהמשיך מערבה, נסלל בתוך שטח החלקה תוך "חיתוך" העיקול שהיה אמור להתבצע מדרום לחלקה. סלילת הכביש במקרקעין השייכים לתובעות גרעה משטח החלקה שטח של 325 מ"ר (להלן: " השטח שנגרע" או " רצועת הקרקע"). מרבית השטח שנגרע מהחלקה משמש את הכביש. שטח של כ-20 מ"ר בפינה הדרומית של השטח שנגרע סופח בפועל לחלקות 8 ו-9 שמדרום לחלקה 16. (ראה תרשים שצורף כנספח ג' לכתב התביעה, וחוו"ד המומחה מטעם בית המשפט, מהנדס בנין ושמאי מקרקעין, איל שנהב, עמ' 7).

5.         תוואי הכביש המקורי, על פי תכנית מתאר עח/200, עובר בחלקה 25 בגוש 8325. חלקה זו היא בבעלות קק"ל ואינה מוחכרת לאיש. (נסח רישום צורף כנספח ה' לכתב התביעה).

התביעה

6.         ביום 5/11/1997, בעקבות מדידה שנערכה במקרקעין נתגלתה עובדת סלילת הכביש בשטח המקרקעין. בבדיקות שנערכו על ידי התובעים נמצא כי הטיית תוואי הכביש אל תוך המקרקעין נעשתה שלא על פי מסמכי התכנון, ומבלי שמי מהנתבעים טוען לזכויות במקרקעין או נכון ליטול אחריות על סלילת הכביש בשטח המקרקעין.

7.         הנתבעים 1-3 הם המחזיקים בפועל בכביש ומי שאחראי לסלילת דרכים וכבישים במרחב נושא התביעה, לרבות הכביש נושא המחלוקת.

הנתבעת 4 היא בעלת המקרקעין ומי שהחכירה אותם לתובעות, והיא בעלת החלקה הסמוכה בה היה אמור לעבור הכביש (חלקה 25).

הנתבעים 5-6 הם החוכרים הרשומים בחלקה מס' 8 שמדרום לכביש, והם מי שנהנים בפועל מהטיית הכביש אל שטח התובעות, בכך ששטח המקרקעין התפוס על ידם הוגדל כך שהם עושים שימוש בשטח שהיה מיועד לכביש ואף בשטח השייך לחלקה 16, השייך לתובעות.

8.         התובעות מבקשות לסלק את ידם של הנתבעים מהמקרקעין, ולחילופין לחייב את הנתבעים לשלם לתובעות את שווי השטח שנגרע בסך 362,799 ש"ח, וכן פיצוי בסך 246,345 ש"ח בגין הפגיעה בערך שטח החלקה שנותר בידי התובעות, כתוצאה מהתקרבות הכביש לנכס שבבעלות התובעות. בנוסף, מבקשות התובעות לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 152,376 ש"ח. סכומי התביעה נכונים כולם ליום 14/9/2004 ומבוססים על חוות דעת שמאי מטעם התובעות.

ההגנה

הנתבעות 1 ו-4

9.         לא קיים צו הכרזה או הפקעה ביחס לכביש נושא התביעה. אין לנתבעות מידע לגבי הגורם שתכנן את הכביש או סלל אותו. הכביש נסלל לפני שנת 1974. בשנות ה-50 וה-60 היו הסוכנות היהודית או האגודות עצמן סוללות דרכי גישה ליישובים.

הנתבעת 1 מתחזקת כיום את כביש 5710 אך היא קיבלה את תחזוקת הכביש לאחריותה כשהוא סלול במיקומו הנוכחי.

תכנית מתאר עח/200 פורסמה למתן תוקף ביום 19/7/1979 והוכנה, ככל הנראה, על ידי הנתבעת 2. הנתבעת 2 הכינה תוכנית מפורטת עח/134 שאמורה הייתה להסדיר את המצב הקיים אך היא לא יצאה לפועל.

הכביש קיים במצב הנוכחי משך עשרות שנים, לפני שנת 1974, ועל כן דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שיהוי ומעשה עשוי. התובעת 1 רכשה את המקרקעין בשנת 1986 ובאותו מועד יכולה הייתה לבצע בירור סביר ולגלות שהכביש עובר במקרקעין. התובעות ביצעו מדידה במקרקעין בשנת 1997, והתביעה הוגשה רק בשנת 2004 - כמעט שבע שנים לאחר שנודע לתובעות שהכביש עובר במקרקעין. התביעה לוקה בשיהוי המצדיק את דחייתה.

התובעת רכשה את הנכס במצבו בשנת 1986 והצהירה כי בדקה אותו ומצאה אותו מתאים למטרותיה. התובעות מנועות מתביעת הסעדים המבוקשים בתביעה.